בפס"ד משה קול ובניו נידון מקרה של נישום שהסב את הכנסותיו לחברה שבבעלותו הנמצאת בהפסדים

 

רקע עובדתי

א.     הישום רכש נכס מסחרי מחברה ששבבעלותו, שהייתה בהליך פירוק. לאחר סיום הליך הפירוק ביטל       

         בית  המשפט את צו הפירוק והחברה נמכרה לנישום.

ב.     ביום 11.9.2012 נחתם הסכם בין הנישום לחברה, לתקופה של 60 חודשים שאלה עיקריו:

      1. החברה תנהל עבור הנישום הנכס ובתמורה תקבל לידיה את מלוא הכנסות השכירות שיתקבלו

            מהשוכרים.

       2. החברה תפעל להשקיע בנכס, לפתח אותו ולשאת בכלל העלויות וההוצאות הקשורות בתפעולו.

       3. הנשום יזכה לקבל שכר שנתי בגובה של 96,000 ש"ח.

 

ג.       החברה דיווחה על הכנסות שכירות מהנכס שקוזזו מהפסדיה המועברים.

 

דיון והכרעה

א. ייחוס הכנסות השכירות לנישום

בית המשפט קיבל את עמדת פ"ש שלפיה ההכנסות הינן של הנישום ולא של החברה ששבעלותו מהסיבות הבאות:

א.     בפס"ד בנטלי טל קבעה בית המשפט ש"מושכלת יסוד בדיני המס היא ש״בעל הנכס הוא בעל הפרי 

         והוא  אשר נושא בנטל המס על אותו פרי" ולכן בעליו של הבנין, בעניינו הנישום, הוא בעל הפירות.

ב.     הנישום לא הסביר למה המבנה העסקי ביניהם מצדיק הסבת ההכנסות מהשכרת הנכס לחברה בעוד

         שהוא מקבל משכורת צנועה בלבד.

ג.      עסקה כלכלית מצדיקה שמנהל הנכס מקבל עמלה קטנה ולא את מלוא ההכנסות.

ד.     הוכח כי ברצותו, הנישום למשך את כספי השכירות.

ה.     מדובר בעסקה מלאכותית היות שהבחינה הסובייקטיבית מעלה שהעסקה נעדרת הגיון מסחרי.

 

ב. ייחוס יתרות החובה בחברה לנישום

בית המשפט חייב את הנישום, על בסיס מאזני יתרות החובה המופיעות בחברה, בסך כולל של 2.8 מיליון, בשל מחילת חוב לכאורה של החברה (שנמצאת בהליכי פירוק) כלפיו מהסיבות הבאות:

א.     יתרת חובה הרשומה בחברה היא הכנסה בידי הנישום.

ב.     אין זה משנה האם מדובר במשיכה כדמי ניהול/משכורת או כל מקור אחר.

ג.       ההכנסה חייבת במס בהתאם לשיעור המס השולי.

ד.     אין זה משנה אם מדובר במחילת חוב של הנישום כלפי החברה או כספים שנמשכו מהחברה.

 

 

ג. יתרת זכותו של המערער כבעל מניות במערערת ומחילת החוב

בית המשפט קבע שהיות שהנישום רכש, במסגרת הליכי הפירוק, את יתרת מניות החברה מבעלי המניות האחרים בחברה, הוא רכש הן את הזכויות בחברה והן את החובות בה ולכן (לאחר בדיקת הרקע העובדתי) יש להכיר ב-52% מסכום יתרת בעלי המניות בחברה ללא הכרה בהוצאות המימון במישור החברה היות שלא הוכח כי ההלוואות שימשו לייצור הכנסות כנדרש בסעיף 17(1)(א) לפקודה (הנכס נמכר במסגרת הליכי הכינוס כבר בשנת2005 ולכן הוצאות המימון לא שימשו להפקת הכנסה כל שהיא). למותר לציין שהוצאות המימון לא שולמו בפועל ואין להכיר בהם בהתאם לסעיף 18(ב) לפקודה שקובע שמועד התרת ההוצאה הוא במועד התשלום.

 

ד. סיווג ההפסדים ממכירת המקרקעין על ידי החברה

החברה מכרה נכס מקרקעין,שסווג מלאי עסקי, וסיווגה את ההפסד מהמכירה כהפסד עסקי.

בית המשפט קבע שעסקינן בהפסד הוני, היות שבעת מכירת הנכס הוא דווח למיסוי מקרקעין כעסקה הונית וכיום הנישומה לא יכולה לטעון שמדובר במלאי עסקי ולקזז את ההפסד מהמכירה מהכנסות השכירות.