בפס"ד שפיר הנדסה נידונה השאלה מיהו בעל בניין להשכרה הזכאי להטבות מס על פי סעיף 53ב(א) לחוק לעידוד השקעות הון.
בית משפט קמא קבע שיש לפרש מונח זה לאור תכלית החקיקה – שהיא, כך נקבע, לתמרץ בנייה של בניינים להשכרה למגורים באמצעות מתן הטבות מס ולכן הנישומה קנתה לעצמה מעמד של "בעל בנין להשכרה", בעקבות זכייתה במכרז מטעמה של עיריית ירושלים שלפיו היא אחראית על תכנון, הקמה, תפעול ותחזוקה של מעונות המיועדים למגוריהם של תלמידי האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
בית המשפט קבע שלשון סעיף 53ב(א) לחוק לעידוד השקעות הון הינה ברורה ואינה מותירה מקום לספקות. "בעל בנין" הוא מי שאוחז בבעלות במקרקעין עליהם הבניין עומד. במילים אחרות בעל בניין הינו מי שבידו זכות אשר ניצבת בראש סולם הזכויות ביחס לבניין ולקרקע עליו הבניין עומד.
צא ולמד, שהמחוקק קבע הגדרה צרה של הזכאים אשר מכירה רק במי שאוחז בזכות הבעלות במקרקעין. במקרה דנן, הזכות שקיבלה הנישומה ביחס לבנייני המעונות היא זכות מצומצמת של בר-רשות שאינה עולה כדי זכות הבעלות (מתן שירותי תחזוקה למעונות אחרי הקמתם והשכרת יחידות דיור לתלמידי בצלאל) ולכן אינה בגדר "בעל בנין" לעניין חוק העידוד.
סעיף 53ב(א) לחוק העידוד אינו מזכה קבלני בניין בשום הטבת מס כדי לשכנעם לנתב את תשומותיהם לטובת פעילות קבלנית שעיקרה הקמת דירות להשכרה. רק בעלי נכסים בשוק הנדל"ן הם אלו שיכולים לייעד אותם למטרות שונות על-מנת להשיא רווחים וליהנות מנכסיהם הנאה מרבית. אמור מעתה: "בעל בנין", עליו מדבר סעיף 53ב(א) לחוק לעידוד, אינו כולל חברות בניה כדוגמת הנישומה שמקימות בניינים עבור בעליהם.
יודגש כי עמדת המדינה הינה להכיר בחוכר מקרקעין לתקופה העולה על 52 שנה כמי שזכאי להטבות בגדרי חוק העידוד.
.
