אמרויז נידון מקרה של חברה שהעמידה לבעמ"נ המנכ"ל ולבנו רכב צמוד לשימושם וזקפה שווי שימוש בסכום חלקי בלבד, בגובה אי התרת ההוצאות לנישום עצמאי.
הנישומה טענה שהיות שהעובדים הינם בעלי שליטה יש לזקוף להם שווי בדומה לאופן שבו מפחיתים לעצמאי את הוצאות הרכב בהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), דהיינו בסכום השווה ל-55% מסך ההוצאות בפועל. זאת, מכיוון שבעל שליטה נוהג כעצמאי ושיקוליו זהים לשיקוליו של עצמאי ואף קיימות בפקודה הוראות המדמות בעל שליטה לעצמאי.
דיון
בית המשפט קבע שלאור הילכת אור זך לא ניתן לחרוג מהנוסחה שנקבעה בתקנות ובלשון בית המשפט
"השווי לכל חודש של השימוש ברכב, למעט אופנוע כאמור בתקנת משנה (ב), שהועמד לרשות העובד, יהא התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השימוש, שהוא מעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים...התקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש ברכב ואין הן מזכירות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה. אין מדובר בניסוח המצביע על חזקה, או בניסוח המותיר פתח לאפשרויות חישוב חלופיות... הנוסחה היא ברורה וחד-משמעית ואין כל אחיזה לשונית לפרשנות אותה מציעות המערערות."
בית המשפט מוסיף:
החשיבות של קביעת נוסחה אחידה לשווי רכב אחידה הינה לצורך קידום תכליות של יעילות פשטות וודאות.
אופן החישוב שבתקנות מהווה נוסחה אחידה וחד-משמעית שאין בילתה - אשר יש לה עיגון לשוני מפורש - הובהרה במסגרת הליכי התקנת התקנות, אלא שהיא מחוברת בשורשה לתכליות כלליות של דיני המס.
יעילות התקנות גורמות למלאכת גביית המס וּודאות באשר לנורמות הפיסקאליות הם אינטרסים ציבוריים מרכזיים העומדים בבסיסם של דיני המס.
נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס... כלל זה מאפשר לרשויות המס להתגבר על קשיי הוכחה, מסירה מהן את הנטל לבחון את טענות הנישומים הספציפיים ומגבירה את הוודאות המשפטית.
כל הדברים האמורים לעיל חלים גם במקרה שהעובד הינו בעל שליטה ואין לחלק בין עובד רגיל לעובד שהינו בעל שליטה ומשעה שהחליטו בעלי השליטה להתאגד כחברה, ונהנו מהיתרונות הקיימים בפעילות באמצעות חברה, לרבות יתרונות מס, לא יעלה על הדעת לטעון כי דווקא לעניין שווי שימוש ברכב יש להתייחס אליהם כ"עצמאיים".
לעניינו, הרכבים ניתנו לרשות עובדי החברה לשימושם, כאשר היה בידם פוטנציאל לעשות בהם שימוש מעבר לשעות העבודה, בימי חול ובסופי שבוע והעובדים נהנו מכך שהמערערת נשאה בכל העלויות בגין כלי הרכב. ממילא אין כל מקום להבחין בין המקרה שנדון בעניין אור-זך לבין המקרה שלפנינו.
